אתמול, ביום השני שלי בקייטנה של 7 המופלאים, נכנסתי לכיתה בביטחון.
הרגליים כבר לא רועדות,
הצוות עוטף ומחבק.
אני במקום הנכון לי 😍
כשנעלתי נעליים בבוקר, חשבתי על ש'. 🤔
רציתי שיהיה לה מעניין עם השרוכים שלי כמו שהיה לה אתמול. באתי עם שרוכים אפורים הפעם. לא התעניינה. היתה עסוקה בדברים אחרים. 'טוב, בשבוע הבא חוזרים לשרוכים הצהובים', חשבתי לעצמי...
פתאום קלטתי את ד' יושב בפתח שבין הכיתה לחצר הפנימית שמחוברת אליה ובוכה. קראתי לו! ירדתי לרצפה ופרשתי ידיים, מזמין אותו אליי. קיוותי שזה יעבוד. לא באמת האמנתי.
ואז קרה הפלא: הוא הפסיק לבכות, רץ אליי, התרפק עליי תוך שהוא מורח על הכתף שלי מוחטה מלאת אהבה🥰🤧
זה לא אמיתי, הילד הזה! 💗
בהפסקה ד' קרא לי לפינה שלנו בחצר הגדולה (כן, כן, יש לנו כבר פינה שהיא "הפינה שלנו")
כדי שנמשיך לשחק ב"גדול" ו"קטן" עם גושי חול שמצאנו באדמה.
ניסיתי להכניס גם גוש חול שהוא "בינוני". הוא לא אהב את זה. צודק. בינוני זה overrated😝😂
את רוב היום ביליתי דווקא עם ע',
אותו ע' שמכסח את כל הכיתה כשהוא בהתקף זעם.🌩🌪
הדבקנו פלסטלינה צהובה על תמונה
של מכונית. ע' לא מדבר איתי. בקושי מיישיר מבט.
הצוות מספר עליו שהוא ילד מבריק. זה באמת נראה כאילו הוא מתכנן דברים גדולים רוב הזמן. מחשב, מודד, מסמן לעצמו יעדים ויוצא למשימה שהציב לעצמו...
פתאום, באמצע היום,
הוא ניגש אליי וחיבק אותי.
הלם, בלבול, שמחה! רגע, אל תלך!
לא הספקתי למצות את החיבוק
והוא כבר המשיך הלאה...
בסדר. ביום שני אני אהיה יותר מוכן