הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים. הסיפור עצמו אמיתי.
"לא כל כך הלך לנו, אסף",
אומרת אוסנת, מבויישת-משהו…
"אני מניח שאת מדברת על השיחה על שינוי החוזה ביניכם", אני מגייס
את יכולת קריאת המחשבות שאין לי 🙄
"גם אתה מרגיש ככה, גיל?" אני מכניס את גיל לעניינים כבר מהדקה הראשונה.
"אממממ, כן. התחלנו לדבר על... מי מוציא את הכלב, נגיד, מי מנקה את הבית, בישול, כביסה, כל ההתעסקות עם הילדים… אתה יודע, כמו שאמרת לנו…"
"עד כאן נשמע טוב…", אני מעודד אותם על עצם זה שהם עשו את השיחה הזאת כמו שצריך,
בפעם הראשונה.
"אז למה אוסנת אומרת שלא כל כך הלך לכם?"
"כי מהר מאוד הגענו לויכוח על מי עושה יותר, מי עושה מה, מי אמור לעשות מה, למה, כמה…",
גיל חוזר לסטייט (המצב הרגשי) המאוד-לא-רגוע שהוא היה בו
בזמן שהם דיברו על זה.
שומעים את זה בטונציה שלו,
בקצב הדיבור,
רואים את זה במחוות-ידיים מפוזרות ומהירות.
"מהמם!" אני צוהל והם מופתעים.
"אני רוצה שנתחיל לחגוג הצלחות קטנות.
ואת זה אני אומר עוד לפני שאני שומע מכם את ההמשך.
תבינו, זאת הפעם הראשונה שאתם מקיימים שיחה כזאת.
הפעם הראשונה!
אם זאת לא הצלחה, מה כן?"
"שנצליח לסיים את השיחה כמו שצריך!" אוסנת מגיבה בדיוק כמו שרציתי שתגיב.
"מצוין! זאת מטרת-העל, זאת המטרה הסופית.
כדי להגיע למטרה הסופית,
אתם צריכים לפעול,
להיות בתנועה, לעשות.
ופעלתם! ועשיתם!
והתחלתם לייצר תנועה!
התחלתם לדבר על הנושא של המטלות והמנהלות בבית,
התחלתם לחשוב על זה,
להתעסק עם זה. נכון?
איך אמרת, גיל?
דיברתם על מי עושה מה,
מי אמור לעשות מה.
שימו לב מה קרה כאן:
התחלתם לגלגל שיחה על הציפיות שלכם אחד מהשנייה, שזה אדיר!
מעולם לא עשיתם את זה קודם!
תבינו, רוב הזוגות מצפים בלב, בלי לדבר על זה עם אף אחד.
זה נשאר בפנים, אצלם.
הם לא משתפים את הצד השני, מצפים שהצד השני יקרא את המחשבות שלהם!
יש הרבה זוגות שחושבים שבגלל שהם יחד 6, 10, 20 שנה,
הם כבר פיתחו יכולת קריאת מחשבות!!!"
[אתנחתא דרמטית, גיל ואוסנת מרותקים, עוד שנייה כוססים ציפורניים]
"ונחשו מה? אצל כל הזוגות שעבדתי ואני עובד איתם,
ב-80% מהמקרים מה שהם חשבו שהצד השני יגיד היה שונה,
אם לא הפוך, ממה שהם באמת חשבו!
זה קורה כאן, בתוך הקליניקה.
זה קורה להם בבית, במשך היום,
זה קורה כל הזמן.
הניחושים האלה, קריאת המחשבות.
ואז הם יושבים כאן, תופסים את הראש והיא אומרת לו 'אני לא מאמינה! הייתי בטוחה שתגיד..,',
או שהוא אומר לה 'ברצינות? לא ידעתי שככה את מרגישה!'"
"האמת? אתה מה זה צודק",
גיל נשען אחורה, מבסוט מההתקדמות.
"מאז שהתחלנו את התהליך, שמנו לב…
אני יכול לדבר בשם עצמי, כן?
שמתי לב שאני הרבה פעמים חושב שאוסנת תגיד X והיא אומרת בכלל משהו אחר לגמרי,
או שפתאום היא יוצאת עליי חבל על הזמן בגלל שעשיתי משהו שחשבתי שהיא תשמח
ויצא הפוך לגמרי!"
"אני לא אומר שאתם לא מכירים אחד את השנייה.
ממש לא! אתם מכירים, וככל שתתקשרו יותר
ותשתפו אחד את השנייה
ותספרו אחד לשנייה
ותשאלו אחד את השנייה,
תכירו הרבה יותר טוב
וגם תצמצמו את כל אי-ההבנות הקטנות המבאסות האלה שיכולות להרוס את המשך היום."
גיל ואוסנת לועסים את המידע,
לועסים,
לועסים,
בולעים
ומתחילים את תהליך העיכול…
אני ממשיך בלי לחכות לגרעפס מצידם.
"אתם יודעים למה חגגתי כאן לפני רגע ודיברתי על הצלחות קטנות?
כי דיברתם בדיוק על מה שהייתם אמורים לדבר.
כי אתם בתנועה, כי אתם פועלים.
זה לא פשוט, זה לא קל,
ואתם עושים את זה!
אתם חייבים להיות מסוגלים לראות את זה שאתם שם 🤸🏼♀️🏋🏻♂️
אתם חייבים לראות את ההצלחות הקטנות שלכם שנערמות כאן מדי שבוע 🏆"
"תקשיבו, עשו המון מחקרים על כמה זמן לוקח לבן אדם להטמיע ידע חדש ברמה שזה הופך לחלק ממנו, שהוא זוכר את מה שהוא למד, שהוא מסוגל לשלוף את הידע הזה ולהשתמש בו",
אני מדבר והם פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה, כמו שסחרוף אומר באחד מהשירים שלו…
"המחקרים האלה הראו שהאדם הממוצע צריך לחזור על מידע חדש 3-6 פעמים
כדי שהוא באמת יפנים אותו ויהיה מסוגל להשתמש בו.
שלוש עד שש פעמים!
איך זה קשור למה שאנחנו עושים כאן, אתם שואלים?
כי עכשיו אני רוצה שנחזור ונעשה את זה כאן, יחד,
כדי שתוכלו לתרגל, בנוכחותי, שיחה נכונה על חוזה ושינוי חוזה.
ואנחנו נחזור על זה יחד כמה פעמים שתצטרכו
עד שזה יהפוך לחלק מכם ותעשו את זה בצורה טבעית"
אני נשען אחורה, משלב אצבעות, ממש מצטרף למנח-הגוף של גיל.
"רגע, יש לי פיפי", אוסנת רוצה להיות הכי מוכנה שהיא יכולה.
גיל מחייך.
גם אני.
יאללה קדימה!
