הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים. הסיפור עצמו אמיתי.
את הפגישה שלנו השבוע התחלנו מנושא המותגים.
לא זארה, פראדה ודולצ'ה וגבאנה. לא כאלה מותגים.
אני מדבר על המותג האישי של כל אחד מהם,
המותג הזוגי שלהם,
המותג המשפחתי
והמותג של העסק של גיל.
לא, לא חשבנו לפתוח קניון מותגים יחד.
חשבנו-שאלנו-דיברנו על התדמית שהם היו רוצים לשדר לסביבה שלהם,
על איך הם היו רוצים שהסביבה תראה אותם.
עבור אוסנת, המותג הזוגי והמשפחתי חשובים הרבה יותר מאשר המותג האישי,
כלומר: יותר חשוב לה "גיל ואוסנת",
או "משפחת בנאי" (זה שם המשפחה הבדוי שהמצאתי להם),
מאשר "אוסנת".
"רגע, יש כאן חשש לביטול עצמי שלך", אתגרתי את ההעדפה הזאת שלה.
"תסבירי קצת יותר בבקשה".
"אני לא מבטלת את עצמי לרגע, שלא תתבלבל!
אני מדברת בהקשר של החברים שלו!
לי חשוב שיתפסו אותנו כזוג, כמשפחה, כמו שכל החברים שלו, שלנו, מתנהגים.
לגיל הרבה יותר חשוב
איך הוא ייראה בעיניהם.
בכלל לא מעניין אותו לשדר
שהזוגיות שלנו טובה כמו שלהם.
הוא כל הזמן מרצה אותם,
כל הזמן רוצה לצאת טוב בעיניהם, וזה בא על חשבון איך שאנחנו נראים בעיניהם."
[אוף, עוד פעם החברים שלו? כן, עוד פעם החברים שלו!
מה אתם חושבים? שזה כזה פשוט לפנות כל כך הרבה פילים מהחדר בשבוע אחד?
לא! זה לוקח זמן!]
גיל במקום אחר לגמרי מהמקום שהוא היה בו עד לפני שבועיים-שלושה בהקשר של החברים שלו.
רואים ומרגישים את זה בכל רבדי התקשורת שלו:
בשפת הגוף, בטונציה, במילים שהוא בוחר.
הוא כבר לא הופך ללפיד אנושי כל פעם שהנושא עולה.
להיפך, הוא קשוב, סבלני, אמפתי, פתוח יותר,
מוכן להגיד ולקבל את האמת. להתמודד.
כן.
הוא מודה שזה נכון.
החברים ממש ממש חשובים לו.
וחשוב לו איך הם יראו אותו ומה יחשבו עליו.
אפילו במחיר המותג הזוגי.
"יש כאן עוד משהו",
הוא מסמיק,
מגמגם, משפיל מבט.
"לפעמים אני מעניש אותך כשאנחנו נמצאים עם החברים שלי בזה שאני פחות מתייחס אליך,
מייבש אותך בכוונה כדי שתביני שאני כועס עליך".
גם אוסנת במקום אחר.
פחות מתפוצצת, יותר מחזיקה.
מוכנה להקשיב. אולי בכל זאת יש כאן פואנטה, בסוף העלבון הזה, מבחינתה.
ויש פואנטה.
גיל הוא בן יחיד. אין לו אחים.
מגיל 12 מפרנס את עצמו.
הוא התחיל מניגוב שמשות ברמזורים אדומים עבור 5 שקלים,
דרך עבודות שליחויות עבור הירקן השכונתי,
והיום הוא בעל עסק מזון מצליח…
לפחות היה מצליח עד שהקורונה באה וטרפה את כל הקלפים עבור כולם, לא רק עבורו.
רגע. 'עבורו'? אנחנו אמורים להגיד כאן 'עבורם', לא?
אחרי הכל, אנחנו מנסים להסביר לגיל שהמותג הזוגי והמשפחתי
לא פחות חשובים מהמותג האישי
ושצריך לייצג את המותג הזוגי והמשפחתי בסיטואציות מסוימות על-חשבון המותג האישי.
אז מאיפה זה בא אצל גיל?
"אני מרגיש שהכל על הכתפיים שלי. כל העומס, הלחץ, המתח.
אני זה שצריך להתמודד עם החשבונות, המינוס, ההלוואות, הכספים.
היא לא יודעת כלום על זה. לא קשורה. לא מעורבת. הכל עליי!"
זהו. סוף סוף הוא הקיא את זה מתוכו.
סוף סוף חשף את מה שממוטט את הנכונות שלו לקדש את המותג הזוגי
ולהעדיף אותו על פני המותג האישי שלו,
בטח ובטח מול החברים, שרובם עצמאיים מצליחים או שכירים רמי-דרג.
המימיקה של אוסנת חושפת רגש חדש,
שהיא עדיין לא הציגה בקליניקה עד עכשיו: חמלה.
"למה לא אמרת כלום? לא ידעתי שככה אתה מרגיש!
אתה מבין? אתה לא אומר לי שום דבר,
לא משתף, לא מדבר, לא מתייעץ.
איך אני אמורה לדעת שככה אתה מרגיש?"
אז הנה הוא אומר עכשיו.
כבד לו מדי.
משום מה, הוא טעה לחשוב שהוא לא צריך לשתף אותה בכל מה שקשור לעסק
כדי לא להדאיג אותה.
הוא גם חשב שהוא לא יכול לשתף אותה כי מה היא מבינה?
מה כבר היא יכולה לתרום?
"שאלת אותה אם היא רוצה להיות מעורבת?
שאלת אותה אם היא רוצה לדעת מה המצב הכספי שלכם?
שאלת אותה אם היא מוכנה לשאת את המשקל הזה יחד איתך?
תשאל אותה.
אל תחליט בשבילה.
אולי היא רוצה ומוכנה?
הרי, אחרי הכל, המשכורת שהיא מביאה והמשכורת שאתה מביא נכנסות לאותו חשבון, החשבון שממנו אתם משלמים את המשכנתה, קניות, חשבונות, גנים, בתי ספר, חוגים.
משק הבית שלכם מורכב מסך ההכנסות וההוצאות של שניכם יחד וכל אחד לחוד.
ברור שזה רלוונטי לשניכם!
ברור ששניכם צריכים להיות מעורבים ולפעול יחד.
ברור שאתם צריכים לדבר על זה."
שלחתי אותם לדבר על המצב הכספי שלהם.
הוצאות, הכנסות, תקציב חודשי, הלוואות, חובות, חסכונות.
פתוח.
גלוי.
הכל על השולחן.
כמו בכל נושא אחר שעולה ביניהם.
