הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים.
הסיפור עצמו אמיתי.
"נו, אז איך היה לישון עירומים השבוע? מה זה עשה לכם?",
פתחתי בהמשך ישיר לפגישה של השבוע שעבר.
"היה מגניב. בהתחלה, לפחות", הרגשות המעורבים שבתשובה של גיל ניכרו בהבעות הפנים שלו.
"בערב הראשון והשני כן, הלכנו לישון ערומים.
בערב הראשון זה גם הוביל לסקס.
אבל ככל שהתקדם השבוע די ירדנו מזה…", גם הטון של גיל ירד ככל שהתקדם המשפט שלו.
גיל פרט את הסיבות, מנקודת המבט שלו, כמובן, לדעיכה ביישום שלהם את המשימה.
לאוסנת היתה סיבה נוספת, אולי החשובה מכולן, לויתור הזה שלהם:
החברים של גיל והקשר שלו אליהם.
"מה? מה עכשיו החברים שלי קשורים?! מה את ממציאה סיבות כל הזמן?!",
צעק הווריד מתוך המצח של גיל.
"שניה! אני אסביר. לא רציתי להגיד לך את זה בבית כי ידעתי שתגיב ככה.
חשבתי שעדיף שאני אדבר על זה פה, כשאסף איתנו",
אוסנת ניסתה להחזיר את המצח של גיל לצורתו המקורית.
מסתבר שמה שאוסנת אמרה בשבוע שעבר ("אתה לא רואה אותי בכלל") הוא עניין אקוטי מבחינתה.
הוא אקוטי ורחב הרבה יותר מאשר הציפייה הבסיסית שלה, והמוצדקת, יש לומר,
שגיל יתעניין בקורותיה היומיות בעבודה, עם הבוס והעומס והטירוף, ובבית, עם הילדים.
במשך דקות ארוכות, היא פירטה, שיתפה, תיארה את כל מה שיוצר את ההרגשה הזאת אצלה.
מהזווית שלה, הוא מעדיף את החברים שלו על פניה בכל רגע נתון.
שורה תחתונה: היא מרגישה Second best לעומתם.
מהמם!
כמה דברים הם חושפים אחד בפני השנייה בפעם הראשונה!
כמה מתנות הם נותנים אחד לשנייה בזה שהם משתפים, פותחים,
מגישים את הבפנוכו של הבפנוכו שלהם, מצולחת-היטב, מתובל במיטב הרגשות
והמחשבות שלהם האינטימיים ביותר שלהם.
איזה אדירים הם הרגעים האלה של ההתגלות הזוגית, הפתיחות, החשיפה.
אינטימיות במיטבה.
זה מה שעבר אצלי, כן? וזה מה שעובר אצלי כל פעם שהם נכנסים לעומק וחושפים עוד שכבה.
אצל גיל עברו דברים אחרים ברגעים הראשונים.
הוא נע בחוסר-נוחות מופגן בזמן שאוסנת דיברה, מופתע, מתגונן,
מתכוון להסתער מיד כשיתאפשר לו.
סימנתי לו, כל פעם שעמד לפני התפרצות הלבה מתוך הר הגעש הפנימי שלו, שיחזיק.
שיתאפק.
שינשום.
שיקשיב לדברים של אוסנת ולא יתכנן תגובה על חשבון הקשבה אמיתית,
כזאת שמגיעה ממקום נקי,
לא-שופט,
לא-נעלב,
לא-נפגע,
הקשבה שמגיעה ממקום שבאמת רוצה להבין איך אשתו מרגישה,
מקום שבוחר להיות איתה בתסכול והכאב שהיא מגישה לו עכשיו,
הבפנוכו המצולחת-היטב שלה שדיברנו עליו לפני שנייה.
הוא עמד בזה די יפה, אני מוכרח להגיד.
עמד בהקשבה, באיפוק, בהחזקה.
בתגובה פחות.
הוא לא יכל להימנע מלתכנן אותה כל הזמן הזה.
זה נגע אצלו בעצבים החשופים.
החברים של גיל, עבור שניהם, הם עניין רגיש מאוד.
הם ניסו לנהל על זה שיחה, אבל היא הידרדרה במהירות גדולה יותר מההידרדרות של הטמפרטורה במונטריאול בחורף.
אז שחררנו את החברים הספציפיים של גיל
ועברנו לדבר על איך כל אחד מהם רואה חברים, באופן כללי,
מה זה חברות (friendship) בשבילם,
מה זה אומר להיות חבר של מישהו,
מה אני מצפה ממנו, מה מצופה ממני,
מה אני מוכן לתת, מה אני מצפה לקבל,
איך החברים מדורגים בסולם העדיפויות שלי ועוד ועוד...
גיל יצא מהדלת מפויס לגמרי.
הלבה התקררה, הווריד שב למקומו, הגוף כבר לא קפוץ ואסוף.
הם הבטיחו שידברו לעומק על נושא החברים השבוע.
יפתחו, יקשיבו, יבינו, יכילו, ישתפו.
ידברו באמת.
ויחזרו לישון בעירום.
הם אמרו. אני אפילו לא הזכרתי את זה.
