הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים. הסיפור עצמו אמיתי
הם נכנסים. שניהם בפרצוף זועף.
הפעם הם כן הסכימו לשתות קפה :)
אני מכין. לו שחור עם כפית סוכר בהריון, לה נס עם חלב שקדים.
הם יושבים בדממה מתוחה.
אני מציץ עליהם.
הוא באותה תנוחה מהשבוע שעבר,
כאילו מעולם לא הלך הביתה.
היא יושבת על הקצה של הכורסה, כאילו מוכנה לזנק.
חזרתי עם הקפה, שואל מה שלומם ואיך עבר השבוע,
גיל תורם "בסדר". לא משכנע מדי.
"מה היה בסדר?", שאלתי. "שתף קצת."
"בסדר? מה בסדר?! ממש בסדר!", אוסנת הטיחה את הכוס על השולחן והמשיכה:
"ניסינו לעשות יחד את המשימה שנתת לנו בשבוע שעבר.
מספר סיפורים, מדבר לא לעניין. זאת הבעיה איתו."
"עכשיו אתה מבין למה התכוונתי בשבוע שעבר כשאמרתי שהיא סוגרת אותי
עם צורת הדיבור שלה?"
"למה התכוונת?", שאלתי וסימנתי לאוסנת שתחזיק. שתתאפק.
"אני בקושי מוציא מילה והיא ישר מתנפלת עליי! אז עדיף כבר לא לדבר.
היא רוצה שאני אשתף וכל הזמן מעבירה ביקורת,
שואלת שאלה ולא נותנת לענות.
אני אומר משהו וישר חוטף.
הגעתי למצב שאני בורר מילים, עושה חישובים בראש מה לא יסבך אותי איתה…"
נתתי להם להתנהל קצת ביניהם,
בלי פילטרים, בלי תסריט שיחה. נטוראל.
רציתי לחוות אינטראקציה אותנטית ביניהם,
לא הפרעתי,
קולט את סגנון התקשורת של כל אחד מהם לחוד ושל שניהם יחד,
כותב לי הערות, נקודות חשובות, דברים שחייבים להתייחס אליהם...
אין ספק שהאתגר הבסיסי שלהם הוא התקשורת,
הצורה שהם מדברים אחד עם השנייה,
האופן שבו הם לא מקשיבים,
קוטעים
מפריעים
עוברים, בין שלוק קפה אחד לשני, מהגנה להתקפה ובחזרה להגנה
היא זוכרת משפטים מדויקים
הוא מחפש לאן לברוח
עצרתי אותם.
ראיתי מספיק, שמעתי מספיק.
"יאללה, מתחילים לעבוד", אני מחייך אליהם חיוך מנחם וממשיך:
"דבר ראשון, בואו נעבוד על המטרות והציפיות שלכם. מעצמכם, מבן/בת הזוג, ממני."
לא סיימנו, מן הסתם.
גיל ואוסנת יצטרכו לקחת את זה הביתה ולעבוד על זה.
כל אחד לבד, בשלב הזה.
"בשבוע הבא נפתח את זה כאן, יחד, ונתקדם משם, צעד אחרי צעד".
בדרך לדלת אני שואל את אוסנת "להעביר לך את הקפה לחד-פעמי? לא נגעת בו בכלל."
חם לה מבפנים. לא יכולה לשתות קפה.
'בפעם הבאה להכין לאוסנת אייס קפה', אני חושב לעצמי ונפרד מהם לשלום…
נתראה בשבוע הבא.
