הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים. הסיפור עצמו אמיתי.
יום שני בערב
טלפון.
אוסנת על הקו:
"לא נגיע יחד לפגישה השבוע. אני באה לבד!", היא קובעת נחרצות.
לא נפלתי מהכיסא.
זאת לא הפעם הראשונה שאחד מבני הזוג מבקש פגישה אישית איתי.
עם חלק מהזוגות אני יוזם את הפגישות האישיות, ויש זוגות שזה מגיע מהם. הם מבקשים.
זה מאוד משתנה ממקרה למקרה ותלוי בהרבה גורמים..
במקרה של גיל ואוסנת, ממילא התכוונתי להגיד להם שבשבוע הקרוב אני רוצה לפגוש כל אחד מהם לבד,
לעבוד איתם בצורה פרטנית על הדברים הכואבים ביותר של כל אחד מהם,
דברים שהם לא יודעים אם ואיך להביא למרחב הזוגי,
דברים שהם צריכים לפצח קודם באחד על אחד ורק אחר כך במרחב הזוגי.
"אני שומע שאת נסערת", אני משקף לה ומנסה להקליל את האווירה: "מה הוא כבר עשה?"
"זוכר שאמרת לנו, לפני איזה 2-3 פגישות, לעשות שיחה על העניינים הכספיים שלנו?
השיחה שלא הצלחנו לסיים לבד?"
"בטח!
אחת השיחות החשובות בחיים של כל זוג", אני מצטרף אליה בדיוק למקום שהיא צריכה שאני אהיה בו כרגע...
"בדיוק!", היא נכנסת לאקסטזה וממשיכה,
"אז גיליתי שהוא חתם ערבות לאיצקו בלי לדבר איתי על זה קודם!"
[איצקו זה אחד החברים הכי טובים של גיל]
"אממ-מממ...", אני מכיל אותה בהמהום,
"ואני מבין שלא אהבת את זה? שזה לא מקובל עליך"
"לא מקובל?! עוד דקה הייתי שותלת אותו באדמה! זה מה שזה! מקובל עאלק!
הלך החצוף הזה וחתם לחבר שלו ערבות בלי לדבר איתי? איפה נשמע דבר כזה?"
[מהניסיון שלי בעבודה עם לא מעט זוגות, 'בגידה כלכלית' חמורה מבגידה מינית.
רוב האנשים יעדיפו לסלוח לבן.בת הזוג שלהם על סטוץ ואפילו על רומן (!!!),
אבל לא יסלחו על חוב גדול שאחד מהם יצר בלי שהשני ידע עליו, או על חתימת ערבות סודית שהסתבכה, או על חשבון בנק שהצד השני לא ידע עליו]
יום חמישי
אוסנת חוצה את המרחק מהדלת לספה בחצי שנייה,
מתיישבת עם מבט מטורף בעיניים, התיק על הברכיים, מוכנה להתפוצץ.
"מה קורה?", אני מוזג לה מים קרים בידיעה שאין טעם להציע קפה במצב הרגשי שהיא נמצאת בו.
שתתה את כל הכוס בלגימה אחת.
"מה כבר יכול לקרות? אני לא ממש מדברת איתו מאז יום שני, מאז שדיברנו על איצקו".
"וואו! ממש נפגעת.
אני לגמרי יכול להבין אותך.
יש לי שאלה אליך: מה יותר פגע בך, שהוא לא דיבר איתך על עצם חתימת ערבות למישהו אחר או זה שהערבות היתה לחבר הכי טוב שלו?"
"לא הבנתי את ההבדל", היא מפנה אליי כעס לא-משאבי.
"אם הוא היה חותם ערבות לבן משפחה, היית מרגישה פחות רע?"
"אממממ… כן! לא! לא יודעת…"
במשך רוב הפגישה דיברנו על אמון:
איך בונים אמון, איך שומרים על אמון ואמינות לאורך זמן,
מה מערער את האמון, מה פוגע בו,
איך משקמים אמון?
האם ניתן בכלל לשקם אמון או שהוא נהרס וצריך לבנות אמון חדש מאפס?
דיברנו על בגידה:
מה זאת בגידה? מי מגדיר?
מה גורם למעשה מסוים להיחשב כבגידה?
האם בגידה בעיני אחד יכולה לא להיספר כבגידה על ידי הצד השני?
דיברנו על כנות. על הסתרה. על שקר. על סוד.
עשינו קצת NLP.
דיברנו על כוונה חיובית עליונה, תרגלנו טיול עמדות...
גם החברים של גיל עלו שם. בגדול!
הנושא הכאוב הזה, מבחינת אוסנת, התעורר שוב כשגיל חתם על כתב ערבות לחבר הכי טוב שלו בלי להתייעץ איתה או לקבל את רשותה.
עוד פעם החברים שלו לפניה, מבחינתה!
האמנם?
ואולי יש עוד כמה דרכים לראות את זה?
אולי הדברים לא בדיוק כמו שהם נראים מנקודת המבט שלה?
אולי יש יותר ממציאות אחת?
בסוף השיחה שלנו אוסנת התרצתה.
ענינו על כל השאלות שהזכרתי כאן ועל עוד כמה שהוספנו בדרך.
אוסנת הבינה שיש עוד מיליון פרשנויות לאירוע הזה. לחתימת על הערבות של איצקו.
היא הבינה גם שהיא כועסת על משהו שגיל עשה הרבה לפני שהם התחילו את התהליך הזוגי,
הרבה לפני שהוא נהיה מודע לרגישות של החברים שלו עבור אוסנת,
הרבה לפני שהוא הבין שבלי להתכוון, הוא באמת העדיף אותם על פניה,
הרבה לפני שהוא שחרר את ההיאחזות המוגזמת שלו בבלעדיות שהיתה לו על נושא כלכלת הבית,
הרבה לפני שהם התחילו לעבוד באמת על הזוגיות שלהם.
היא הבינה שהיא כועסת בצדק מוחלט, אבל על פעולה שנעשתה בעבר, פעולה שכבר לא רלוונטית, פעולה שגיל לעולם לא היה עושה עם המודעות שיש לו היום לגבי תקשורת בתוך הזוגיות, שותפות, השתתפות, הדדיות.
היא יצאה מהחדר שמחה בחלקה.
מלאת ביטחון.
הבטחתי לעשות עבודה גם איתו, מן הסתם.
