הרבה פעמים אנחנו שוכחים את עצמנו בתוך ים המשימות והמטלות שקשורות בילדים ובבית- לימודים, חוגים, בישולים, הסעות, קניות, סידורים, שלא לדבר על הצרכים הרגשיים, הפיזיים והפסיכולוגיים של הילדים, שאותם אנחנו רוצים וצריכים לספק בצורה הטובה ביותר שאנחנו מכירים ומסוגלים.

כל הטוב הזה מתווסף לזוגיות שאנחנו צריכים לתחזק בקפדנות בלי קשר ובמקביל להורות שלנו;

למקום העבודה שלנו, שדורש מאיתנו להיות 100% מרוכזים ואפקטיביים;

ליחסים עם המשפחה המורחבת;

ולעוד מיליון מסגרות שאנחנו פעילים בהן.
 

המרדף הבלתי פוסק הזה, להספיק הכל ולתפקד על הכל, גורם לנו לסיים את היום מתוסכלים, מותשים וחסרי אוויר. ואשמים. לא משנה מה, אשמים.

למחרת מגיע עוד יום כזה. ועוד אחד. ועוד אחד...
אנחנו לא עוצרים מספיק כדי לשאול את עצמנו שאלות כמו "איפה אני בתוך כל זה? מה איתי? מתי יהיה לי זמן לקרוא ספר? ללכת לחדר כושר? לראות חברים? לדבר בטלפון? לראות סדרה? ללמוד משהו חדש?"
"האם זה לגיטימי מבחינתי לחשוב גם על עצמי ולא רק על הילדים? מתי בכלל יהיה לי זמן להתייחס לעצמי? איך עושים את זה בכלל? אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשיתי משהו בשביל עצמי!"
אז כן, רגע לפני שאתם מרגישים שאתם לא יכולים יותר, אני יכול להגיד לכם שזה מאוד לגיטימי שתחשבו גם על עצמכם בתוך כל זה.
לא רק לגיטימי. הכרחי!
כי אתם לא רק הורים של מישהו ולא רק בני זוג של מישהו, אתם גם בני אדם בפני עצמכם.
עם צרכים, רצונות, חשקים, מאוויים, העדפות, חלומות.

במעגל הזה, "אני בתוך ההורות שלי", אני עוזר לכם לראות את זה שמגיע לכם לחשוב גם על עצמכם מדי פעם, להתמודד עם האשמה ההורית שנמצאת שם ברקע כל הזמן ולפעול גם עבור עצמכם בכל מיני מישורים ולא רק עבור אחרים.
דרך אגב, הדאגה הזאת לעצמכם היא גם לטובת האחרים, לא רק לטובתכם, כי אם אתם לא תרוקנו מדי פעם את הדלי שלכם, אם אתם לא תנשמו ותתאווררו מדי פעם, אם אתם לא תעשו משהו קטן עבור עצמכם בתוך ים המחויבויות שלכם לילדים ולבן.בת הזוג, לא תהיו מסוגלים להעניק לילדים את מה שהם צריכים מכם.
אז גם כאן הילדים מרוויחים (אמרתי לכם שאני אעזור לכם עם האשמה ההורית, לא?).

איך אני מתקשר עם הילדים שלי? האם יש שיח פתוח ומאפשר בבית? האם מותר לדבר על כל נושא? האם לילדים מותר להביע את דעתם בבית? לבקש? להציע? לנהל משא ומתן על דברים מסוימים?
באיזו שפה אני משתמש כשאני מבקש מהם משהו? איך אני מגיב כשהם מסרבים? מה אני אומר להם כשהם חווים התפרצות זעם? כשהם מרביצים לאחים שלהם? כשהם מקללים או צועקים בבית?
איך אני מביע את האהבה שלי כלפיהם? במעשים? במילים? גם וגם?

אלה רק חלק מהשאלות שעולות אצל הורים בהקשר לתקשורת שלהם עם הילדים, ולא בכדי.
כ-80% מההורים שהדרכתי עד היום אומרים שהמעגל הזה, "תקשורת הורית", הוא מעגל-היחסים שבו הם צריכים הכי הרבה עזרה.
העבודה שאני עושה בקליניקה עם הורים על המעגל הזה מתמקדת ביצירת תקשורת הדדית בין ההורה לילד וביצירת שיח בריא ומכבד שבו ההורה רואה את הילד, מתחשב בדעתו, מאפשר לילד להביע את דעתו ורותם את הילד לשיתוף פעולה עם ההורה מרצון ומבחירה. 

ילד מתחיל להגדיר את עצמו בגיל שנתיים (רובנו קוראים לשלב הזה Terrible Two).
במסגרת התהליך הזה, שנמשך עד סוף גיל ההתבגרות, הילד מגבש את הזהות האישית שלו. האישיות שלו עוברת עיצוב רגשי, מנטלי ופיזי.
כחלק אינטגרלי מתהליכי ההתפתחות בגיל הרך, הילד מגלה את אברי המין, המיניות והמגדר שלו.ה.

עבור הרבה ילדים, וגם מבחינת ההורים, הדרך אל הזהות הסופית של הילד רצופה בבורות, פסי האטה, תמרורי עצור וחסימות, וכל אלה מובילים לבלבול, מבוכה, בושה, אשמה.

במעגל-היחסים הזה אנחנו מנרמלים יחד את הדרך הזאת ואת מה שהיא מביאה איתה, ועונים בצורה מעשית על שאלות כמו:
איך משכנעים אותם בגיל 3 להיפרד מהקקי כשהם מעל האסלה?
איך מגיבים כשבן 5 משחק עם הפין שלו או כשבת באותו הגיל מלטפת את הפות שלה?
מה כדאי לעשות כשבן 6 לובש שמלות של אמא? מה אומרים לבת 7 שמחזיקה סיגריה של אבא בפה ומכריזה 'תראו, אני מעשנת!'?
האם זה בסדר שבת 8 משחקת כדורגל עם הבנים ובן 8 קופץ בגומי עם הבנות?

אל תדאגו, רוב ההורים מגיעים להדרכת הורים בשיטת 7 מעגלי-היחסים על שאלות ואתגרים פשוטים יותר...

"סמכות" היא לא רק עניין של קביעת חוקים, גבולות, קוים אדומים ואכיפה שלהם בפועל.
גם, אבל לא רק.
זה נכון שאנחנו ההורים מובילים את הבית והמשפחה. אנחנו בעלי הסמכות בבית ומתוקף זה אנחנו רשאים, וגם צריכים, לקבוע את החוקים בבית ולדאוג שהם יתקיימו. על זה אין עוררין.
ועדיין, הדרך הבריאה והנכונה ביותר להחיל את הסמכות ההורית שלנו בבית היא לאזן בין מה שאנחנו דורשים מהילדים למה שאנחנו רוצים וצריכים להעניק להם: אהבה ללא תנאי, מגע וקרבה, הכלה, אמפתיה, הקשבה אמיתית, הבנה.
 

סמכות הורית נכונה מכילה בתוכה גמישות מחשבתית ורגשית.
כשאנחנו נוקשים מדי, מגבילים מדי, עסוקים רק בחוקים ובאכיפה שלהם, אנחנו עלולים לסרס את הילד מבלי להתכוון. הילד עלול לא ליזום, לא לחקור, לא לפעול. כי בהבנה שלו אסור לו לחשוב בצורה עצמאית, הוא עלול להיענש, להינזף, להיפגע. אז עדיף לא לעשות כלום.
כשאנחנו מתירנים מדי, כשאין חוקים בבית, כשהילד עושה מה שנראה לו או מה שבא לו, גם כאן אנחנו עלולים לפגוע בו. הוא עלול לגדול ללא גבולות, ללא הבנה בינאישית וחברתית של מה מקובל ומה לא, מה לגיטימי ומה לא.
הסמכות שאני עובד עם ההורים כדי לקיים אותה בבית היא סמכות גמישה, כזאת שמסוגלת להעניק לילד את כל מה שהוא צריך ויחד עם זאת, להתוות לו ערכים ונורמות התנהגות שיסייעו לו להתפתח בצורה שהכי נכונה עבורו.
יחד, אנחנו מתווים את הדרך המאוזנת והנכונה ביותר עבור הבית שלכם ועובדים על הבנייה בפועל של סגנון הסמכות שמתאים למשפחה שלכם.  

כמה שעות אני נמצא בבית בשעות שהילדים ערים?
השאלה נכונה גם להורה שעובד מהבית, ועל אחת כמה וכמה בתקופת הקורונה: כמה שעות ביום הילדים באמת רואים אותי, וכמה, מתוך זה, אני יכול להיות פנוי ונגיש לילדים באופן שבו הם יוכלו לבוא אליי כדי לשאול שאלה או לבקש עזרה?
במעגל-היחסים הזה יש שני רבדים, כמו שהשם שלו רומז לגביו- נוכחות הורית וזמן איכות.
נוכחות הורית, זאת שהתחלתי איתה כאן, היא רובד הבסיס, השכבה התחתונה בפירמידה של מסלאו, אם תרצו.
היא גם תנאי-יסוד, בתוך תיאוריית ההתקשרות של בולבי, ליצירת דפוס התקשרות בטוח, דפוס שנוצר בשנים הראשונות בחייו של כל אדם ומלווה אותו בכל מערכת-יחסים בהווה ובעתיד שלו.

כשההורה נוכח, הילד בטוח. הוא יודע שיש לו על מי לסמוך, יש מי שמשגיח עליו, מתעניין בו, קשוב אליו במידה ויצטרך.
עם הרגשת הביטחון הזה, הילד מרגיש מספיק בנוח לצאת אל העולם, לחקור, ליזום, להתנסות.

הרובד הנוסף שמרכיב את מעגל-היחסים הזה הוא זמן איכות, זמן נקי שבו אני מתרכז בילד שלי, בלי הפרעות או מסיחים, זמן שמוקדש אך ורק לפעילות משותפת שלנו.
צריך לדאוג שיהיה לי כזה גם עם כל ילד בנפרד וגם עם כולם יחד.
קשה, מאתגר אבל אפשרי וחשוב מאוד.
זמן איכות הוא אחד הגורמים המרכזיים שמקפיץ את רמת ואיכות הקשר ביני לבין הילדים שלי, מחזק את החיבור בינינו ומעניק לנו רגעים משמעותיים שמעצבים את האישיות שלהם בהווה ובעתיד.
כשאנחנו עובדים על המעגל הזה, אני מסייע להורים להבין את החשיבות של הנוכחות שלהם בבית והרבה יותר מזה, את הקריטיות של קיום זמן איכות עם הילדים.
אנחנו מעבדים את האילוצים, המגבלות והקשיים ומוצאים את דרכים מעשיות ויצירתיות לפתור אותם כדי לאפשר לכם להיות נוכחים בבית (גם אם זה לא פיזית) ולקיים זמן איכות עם הילדים.

האם אני ובן.בת הזוג שלי מדברים בשפה אחידה עם הילדים?
האם אנחנו מעבירים להם מסר אחיד בצורה כזאת שזה לא משנה אם אבא אמר או אמא אמרה?
אם יש משהו שמבלבל את הילדים, שעלול לגרום ליצירת מחנות בבית, שיכול לגדל ילדים שלא מקיימים הסכמים, זה חוסר אחידות הורית.
וזה קורה הרבה.
קורה הרבה שאנחנו סותרים אחד את השנייה מול הילדים, או אפילו שלא מול הילדים (לדוגמה: כשהילד שואל אותנו בנפרד אם הוא יכול גלידה ומקבל שתי תשובות סותרות), לאו דווקא בגלל שאנחנו מנהלים מאבקי כוח מעל הראש של הילדים.
מצב כזה יכול לקרות רק בגלל שנקלענו למצב חדש שלא הספקנו לדבר עליו ולהחליט איך אנחנו מגיבים ומה אנחנו אומרים.

ואם כבר השגנו אחידות במסרים שלנו, או בציפיות שלנו מהילדים, האם אנחנו עקביים? מזגזגים? פעם אומרים 'כן' ויום אחר כך 'לא'? היום מותר ומחר כבר לא? או שהמסר הוא תמיד אותו המסר?

במעגל-היחסים הזה אנחנו לומדים איך בונים אחידות הורית, גם מאחורי הקלעים וגם ברגע האמת, ומתרגלים את עניין העקביות וההתמדה בהתנהלות מול הילדים.
 

איך ילד בגילאים האלה יודע שהצליח לו? בהתחלה, דרך התגובות שלנו ההורים. בהמשך, אם נפעל נכון, הוא יהיה מסוגל להעריך את עצמו גם לבד.
אז איך אנחנו מגיבים כשהבן שלנו מצליח לקלוע סל אחרי 20 ניסיונות או כשהבת שלנו מושיבה את כולנו על הספה להופעה שלה ואז מזייפת למוות אל תוך המיקרופון החשמלי שקיבלה ליומולדת?

אנחנו מגיבים בהגזמה, בדרך כלל: "וואו, איזו זריקה! אתה הולך להיות המייקל ג'ורדן הבא!", או "איזה מהמם את שרה! את תהיי מפורסמת כמו ביונסה!"
זה ברור שאנחנו מעדיפים להגזים, או סתם לשקר להם, כדי שלא ייפגעו במידה ולא כל כך הצליח להם.
למה להגיד את האמת? שינמנמו להם בכיף לעוד כמה שנים בתוך שכבת צמר גפן עדינה ונעימה, למה לא?

את המחמאה המוגזמת אנחנו נותנים לא רק כדי שלא ייעלבו. אנחנו משבחים את הילד בצורה מוגזמת רוב הזמן. כבר לא שמים לב. זה הפך למחמאה שגרתית כזאת, להיות מושלם או מהממת.

צריך לדעת לגשת לילד כשהוא נכשל וכשהוא מצליח, לדעת מה להגיד לו, באילו מילים להשתמש כדי שהוא לא ייפול לתוך בור של חוסר מסוגלות ואפילו אילמות חברתית מצד אחד, וגם לא יגלוש על ענן של שחצנות וחוסר יכולת להתמודד עם הפסד.
זה מה שאנחנו עושים במעגל-היחסים החשוב הזה, לומדים את השפה שבאמצעותה כדאי לפנות אל הילד כשהוא נופל וכשהוא מנצח.