• אסף דולינגר

הקשבה לילד היא לא לגיטימציה למעשה שלו אלא לשיחה ביניכם!


המתבגרים שלנו (בני 9 וצפונה, כי היום גיל ההתבגרות מגיע הרבה יותר מוקדם מבעבר) מתמודדים עם שינויים רבים: פיזיולוגיים, מנטליים, רגשיים והורמונליים. הדימוי העצמי שלהם מתפתח (לכיוון חיובי, בשאיפה, אם עשינו עבודה טובה בתור הורים), גם כשהם עומדים מול המראה וגם בצורה שבה הם רואים את המשפחה, הכיתה, החברים לחוג או תנועת הנוער. חלק מהשינויים האלה כוללים גם, לפעמים, הצטרפות של "נוסע אפל" לנפשו של המתבגר. "הנוסע האפל" הוא זה שלוחש למתבגרים שלנו דברים כמו "אני שונא את כולם", או "הייתי רוצה להרוג את המורה שלי", או "ההורים שלי ממילא לא מבינים, אז אני אעשה מה שבא לי".

אנחנו חייבים להקשיב לקולות האלה אצלם, לנהל איתם שיחה קשובה,

אמפטית ומכילה ולאפשר להם להוציא בקול רם תסכולים ו"מחשבות "אפלות". אסור לנו לחשוש שהקשבה לנער/ה משמעה מתן לגיטימציה למעשה שהם עלולים לעשות או למעשה שהם כבר עשו. הקשבה משמעה מתן לגיטימציה לשיח, לשיתוף בריא, להתייעצות, ללמידה, לתחושת מוגנות ואכפתיות שהם צריכים לקבל מאיתנו.

הקשיבו להם בכל מצב. הם חייבים את זה.

על מה הייתם רוצים שנעבוד?