איך קורה שהמתבגר.ת שלנו מבינים אותנו הפוך ממה שהתכוונו? (מעגל #2- תקשורת הורית)



מכירים את המצב הזה שאתם אומרים משהו למתבגר.ת שלכם ופתאום הם מתפרצים,

צועקים או נעלבים עד כדי ברוגז?

ואתם בשוק טוטאלי, שואלים את עצמכם 'מה זאת התגובה ההזויה הזאת? מה כבר אמרתי?!'...

זה קורה בגלל שהמסר שניסיתם להעביר לא נקלט,

או נקלט בצורה אחרת לגמרי ממה שהתכוונתם.


אז של מי האחריות להעברת מסר בתוך התקשורת ההורית שלנו?

של ההורה שמעביר את המסר או של הנער.ה, שהם אלה שאמורים לקבל את המסר?

ואולי בכלל האחריות על העברת המסר מתחלקת ביניהם שווה בשווה?

תלוי את מי תשאלו.


כאנלפיסט, אני אגיד לכם שהאחריות על העברת מסר היא 100% על מעביר המסר.

כמדריך הורים, אני אגיד שזה לא נכון ושהאחריות היא 50% עליכם ו-50% על המתבגר.ת שלכם.


ככה או ככה, צריך לדעת להעביר את המסר וצריך גם לדעת לקבל אותו.

כשלא עושים את זה נכון, הנער.ה מתעצבנים/נפגעים ומגיבים בצורה שנראית לנו קיצונית ולא קשורה לסיטואציה.


בסרטון אני מדבר על איך להימנע מזה.

צפו, שתפו, הגיבו.


אוהב❤️

אסף