הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים. הסיפור עצמו אמיתי.
גיל ואוסנת עברו שבוע לא פשוט, בלשון המעטה.
לדבר על העניינים הכספיים שלהם היה עבורם יותר קשה
מללכת לישון עירומים או לדבר על החברים של גיל.
זו היתה המשימה הכי קשה שנתתי להם עד עכשיו, מבחינתם.
וזה פתח דברים אחרים, מן הסתם.
דברים שחורגים מהנושא הכספי.
זה הוביל לשיחה על התפקידים בבית, מטלות, סידורים, מנהלות.
"מתיש, תשמע", אוסנת מסבירה בנימה אפולוגטית
"לדבר על הדברים האלה,
ועוד בשעה 22:00 בלילה, זה לא פשוט.
אחרי יום שלם, עם החפירות בעבודה, הילדים על הראש.
שנינו גמורים בשעה כזאת.
גיל בכלל מנמנם לי בין משפט למשפט…"
גיל מצחקק בפייסנות כלפי עצמו וכלפיה, מבין שלא היה להם סיכוי לשיחה אפקטיבית כשהם במצב כזה.
"מסכים", חייכתי אליהם בהבנה
"כשאתם גמורים,
אין מצב שייצא משהו טוב משיחה כזאת.
אתם צריכים למצוא זמן מתאים יותר.
צהריים, בוקר, שישי בערב.
מה שעובד לכם."
שניהם מהנהנים בהסכמה.
"אוקיי, אז הבנו ששיחה אמיתית על המצב הכספי שלכם לא היתה שם.
לא נורא, תעשו את זה השבוע.
מה שכן היה שם, היה מאוד חשוב.
דיברתם על החוזה ביניכם, בעצם"
גיל מקמט את המצח, אוסנת מסוקרנת.
"הנה, אני מסביר.
כשאתם מתחילים לצאת,
ואתם נמצאים במערכת יחסים,
נוצר ביניכם 'חוזה'.
לא כתוב, לא רשמי,
אבל יש ביניכם הסכמה לגבי התפקידים של כל אחד מכם במערכת היחסים הזאת,
מה אתם מצפים אחד מהשנייה,
איך אתם מתנהלים. נכון?"
שתיקה מעבר לשולחן, מבטים מבולבלים.
אני ממשיך לחזק את הרעיון,
ממשיך את המומנטום:
"ואז, כשאתם עוברים לגור יחד,
החוזה הזה מתעמק.
נוספים לו סעיפים,
בין אם אתם מדברים עליהם ובין אם לא.
סעיפים כמו מי שוטף כלים, מי מוריד את הזבל, מי מנקה את הפילטרים של המזגן, מי מבשל, מי עושה כביסה וכל הדברים הכיפיים שיש לעשות בבית.
השלב הבא הוא
שאתם מתחתנים ועושים ילדים,
ונוספים סעיפים.
הרבה סעיפים.
והסעיפים גם הופכים למורכבים יותר ומאתגרים יותר.
נכון? אתם מרגישים את זה?"
"לגמרי!", מכריזה אוסנת.
גיל שוב מהנהן בהסכמה.
"יפה! עכשיו, אם שניכם מרוצים מהחוזה ומקיימים אותו בכיף, אז הכל בסדר, נכון.
אין מה לשנות.
מה שלא מקולקל…"
"לא מתקנים", אוסנת משלימה.
"בדיוק. לא מתקנים. מתי כן מתקנים?
כשאחד מכם לא מרוצה מהתפקידים שלו בבית, או מהמטלות שהוא צריך לעשות,
או מהמנהלות שנפלו עליו בלי שהוא בכלל רצה בהן או בלי שדיברתם בכלל על מי עושה מה.
מתקנים גם כשהכל היה מוסכם ומוגדר ופתאום,
לא משנה אפילו מאיזו סיבה, אחד מכם לא מרוצה. רוצה לשנות."
"בואנ'ה, זה כל כך נכון!", אוסנת קופצת בחווית אהא השנייה שהיא חווה אצלי בקליניקה.
איזה כיף לי!
"חכי. זה עוד לא הכל. בואי ניקח את זה עוד צעד קדימה",
אני מצטרף להתלהבות שלה ועובר להובלה:
"אפשר להיות מבואס, מתוסכל, כועס על התפקידים שלך בבית,
להסתובב ממורמר כל היום ולא לדבר על זה. לשמור בבטן. ואפשר פשוט..."
"לדבר על זה!", אוסנת נהנית מחווית ה-אהא שלה.
"בוא'נה, אסף, זה כל כך נכון!"
הפגישה ממשיכה.
קבענו כללים לשיחה על חוזה-
איך מדברים,
על מה מדברים,
מה עושים.
אחר כך קבענו כללים לשיחה על שינוי חוזה-
איך מתקשרים את הצורך בשינוי לצד השני,
איך מנהלים משא-ומתן על הדברים שכל אחד רוצה לשנות או לא,
איך מעצבים חוזה חדש,
מה חשוב שיהיה בו ומה אסור שיהיה בו.
שוב הם יצאו מקומטי-מצח אבל מחויכים.
אופטימים.
מוכנים לעבוד קשה.
"דברו איתי במהלך השבוע אם אתם צריכים אותי",
אני אומר להם שנייה לפני שדלת המעלית נסגרת.
Comentários