• אסף דולינגר

גיל ואוסנת ייעוץ זוגי פגישה #6 | 16.07.2020

הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים.

הסיפור עצמו אמיתי.


"איך הלך השבוע עם הנושא של החברים? הצלחתם לדבר על זה? הגעתם לתובנות, הסכמים?"


"דיברנו על זה? כן. הגענו לתובנות? לא ממש.

זה די נשאר באותו המקום, הנושא הזה של החברים שלו. תקוע",

המבט של אוסנת בוחר לעצמו נקודה ברצפה וקודח בה כמו קרן לייזר.

"תקוע, את אומרת...

[לא השתכנעתי בכלל. רציתי שהיא תבין שזה ממש לא תקוע אלא להיפך]

מה היה בפעם האחרונה שדיברתם על החברים של גיל? איך זה היה? ספרי על זה", אני מקשה ומחכה בסבלנות למבט שיתנתק מהרצפה ויחזור אלינו, כי אני יודע לאן זה הולך.



"הרבה זמן לא דיברנו על הנושא הזה, גיל ואני", קרן הלייזר הולכת ונחלשת

"אתה יודע מה? עכשיו שאני חושבת על זה, מעולם לא!

השבוע זאת הפעם הראשונה שדיברנו באמת על החברים של גיל", קרן הלייזר הופכת לקרן אור שמתפזרת בנעימות, מלווה בחיוך של הארה.

"בדיוק! סוף סוף דיברתם על משהו שמציק לך מאוד ומעיק על שניכם! זה ההיפך הגמור מתקוע! זה מעולה!", אני סוחף את אוסנת להכרה בהישג הקטן-גדול הזה שלהם.


גיל עם קרן לייזר משלו,

תקועה על נקודה קרובה מאוד לזאת שהקרן של אוסנת כיוונה אליה עד לפני רגע.

"אתה לא מסכים שזה הישג, גיל?", אני אוסף את הפוטונים הלא כל כך ממוקדים שלו וממשיך

"אתם חייתם במשך שנים עם פיל ענק באמצע החדר והלכתם מסביבו כל הזמן

[גיל חובב חיות מושבע, חשבתי שהמטאפורה הזאת תדבר אליו]


סוף סוף אתם מתייחסים לפיל.

מדברים עליו.

מתעסקים איתו.

לא מפחדים ממנו יותר.

עוד מעט הוא יפנה לכם את החדר לגמרי, אם תרצו. תלוי בכם."


"אה… כן, ברור שזה שדיברנו על זה זה התקדמות, זה טוב, אנחנו צריכים לדבר על זה ולפתור את הסיפור הזה… אבל…"

[אצל גיל נושא החברים הוא לא פיל. הוא עדר פילים. ייקח זמן לפנות את כולם מהחדר]


"לפני שאתה ממשיך, אני רוצה לבקש משהו. משניכם.

וותרו על המילה 'אבל' בדיבור שלכם. היא מבטלת את כל מה שאמרתם לפניה. תישאר רגע עם כל מה שאמרת עד שרצית להגיד 'אבל'. תן חשיבות לחלק הזה. תתייחס לחלק הזה.

אתה מתעקש להגיד בכל זאת את החלק השני של המשפט, אין בעיה. תעשה את זה בלי להשתמש ב'אבל'.

עכשיו, מה רצית להגיד?", המצח של גיל מתקמט לרגע קצר ונמתח מיד בחזרה.


"סבבה. עצם זה שדיברנו על זה, זאת התקדמות. התקדמות גדולה אפילו. זה נכון, מסכים.

אבל… סליחה, לא אבל. ובכל זאת, לא הגענו לשום מקום עם זה", מחייך בגאווה.


"יפה. הצלחת להגיד את זה בצורה אחרת, להפריד בין שני המשפטים.

נתת מקום להתקדמות, להצלחה.

והוספת משפט נוסף שמעלה אתגר נוסף, אתגר אחר שצריך להתייחס אליו. לא הגעתם לשום מקום עם זה.

לאן אתם רוצים להגיע עם הנושא של החברים?"

"לא יודע. שאוסנת לא תתבעס עליי כל הזמן כשאני מזכיר את החברים שלי או כשאני הולך לחברים שלי. אפילו כשאנחנו שנינו נמצאים יחד עם החברים שלי, שהנשים שלהם חברות של אוסנת, היא עדיין מתבעסת עליי"


"מצוין", אני מבסוט מאיך שגיל קידם את השיחה,

"ואת, אוסנת? לאן את רוצה להגיע עם הנושא הזה?"


"אתה חייב להבין, גיל", היא נרתמת כולה,

מסתובבת לכיוונו, רגל אחת על הכורסה, יד מושטת לעבר הכתף שלו,

"אני בסך הכל רוצה שתעדיף אותי על פניהם. אני רוצה להרגיש מספר אחת שלך ולא מספר שתיים."


עדר הפילים, ההוא שעומד להם באמצע החדר כבר הרבה מאוד זמן, מתחיל לחשוש.

הוא מבין שבקרוב יצטרך לחפש חדר אחר להיתקע בו בלי שידברו עליו.

החבר'ה האלה, גיל ואוסנת, בדרך לפנות לעצמם הרבה מקום.


על מה הייתם רוצים שנעבוד?