• אסף דולינגר

גיל ואוסנת ייעוץ זוגי פגישה #17 | 08.10.2020

הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים. הסיפור עצמו אמיתי.


"איך הלך השבוע עם זמן האיכות האישי? היה לכם? עשיתם?"

[השבוע גיל ואוסנת הגיעו אליי פיזית. הבינו שמותר להמשיך כרגיל טיפולים פסיכולוגיים-מנטליים-רגשיים]

"היה בסדר. אפילו בסדר גמור", גיל מחייך.

"מעולה! ספרו קצת, שתפו", אני מחייך אל שניהם בחזרה, מבסוט מההתקדמות האדירה שהזוג הזה עושה משבוע לשבוע.


"ישבנו, כמו שאמרת לנו,

וממש תכננו את השבוע",

גיל פותח ואוסנת משלימה אותו:

"אתה יודע, דיברנו על מתי גיל מתאמן, מתי אני מציירת, מי קם עם הילדים בבוקר,

מי יכול לישון עוד קצת…", היא מחייכת ומחככת את הכתף שלה בשלו לאות הערכה.

הוא, מצידו, לא נשאר אדיש למחווה, פורש יד שרירית [רואים שהוא התאמן השבוע] ומחבק אותה ברוך.

"וזה עבד לכם?

באמת אפשרתם את הזמן הזה לצד השני?

מכל הלב?

זמן שכל אחד מכם באמת יוכל ליהנות מזמן אישי ולעשות בזמן הזה ממש מה שבא לכם?",

אני בודק שלא טפטפו שם כמה טיפות של תסכול או מרמור מהצד המאפשר,

שלא יהפכו לבוץ טובעני.


"כן, כן, לגמרי", גיל ממשיך את הכיוון החיובי שמתפתח כאן.


"מצוין! ומה עם זמן איכות זוגי? הקפדתם לעשות גם אותו או שהאישי בא על חשבון הזוגי?",

אני שואל, מלא תקווה שהם כן הצליחו לעשות גם וגם.

"אממממ…", גיל מחפש את המילים…

"פחות", אוסנת מחלצת אותו מהמבוכה ומיד מבהירה:

"אבל זה לא שלא רצינו או משהו.

ברור לנו שזה חשוב. פשוט נראה לי שקצת התלהבנו מה'אישור' הזה

[אוסנת עושה תנועת מרכאות עם הידיים] שנתת לנו שמגיע לנו גם זמן איכות אישי".

"חבר'ה, אם זה חשוב לכם, תמצאו לזה זמן!

נתתם לזמן איכות זוגי 10% בפאי שלכם.

גם ככה זה לא מספיק, אז נסו לפחות לקיים את ה-10% האלה.

אל תוותרו על זה.

אני מבין שזאת תקופה קשה.

סגר, הילדים בבית, הכל מובן.

ועדיין, תמצאו את הזמן ותעשו קצת מכל דבר. הילדים, אישי, זוגי.

אני סומך עליכם שאתם מסוגלים לסדר את זה גם במצב האולטרה-מאתגר הזה שאנחנו נמצאים בו",

אני סוגר את המונולוג הקצרצר שלי בהבעת ביטחון מוחלט בהם.


"סגור. צודק", גיל עונה ושפת הגוף שלו כמו של קצין במסע כומתה.

סוג של 'יאללה, אחריי!' כזה...


"עכשיו בואו נדבר קצת על מה שקיבל אצל גיל, לפחות, את הנתח הגדול ביותר בפאי, מגע. אתה כתבת שחשוב לך לקבל מאוסנת מגע 50% מהזמן",

אני מדבר אל גיל אמנם, אבל מפנה את המבט אל אוסנת כדי לא לפספס את המימיקה שלה בכל פעם שאני מוסיף עוד שאלה בהקשר של מגע, נושא שלא בא לה בקלות:

"איך הולך בקטע הזה?

אתם נוגעים קצת יותר?

מחבקים?

נותנים נשיקה חמודה באמצע היום, סתם ככה?"

שפת הגוף שלה דווקא אומרת לי שאני הולך לאהוב את התשובה.

"גיל?", היא מפנה אליו את השאלה כאילו היא מציגה את הדובר הבא שיענה על השאלה.

"האמת שכן", גיל עונה בחדווה,

"היה שיפור השבוע."

"איך תסבירו את זה?", אני רוצה שהם יבינו בעצמם את מקור השיפור כדי שיוכלו להתמיד במה שעובד להם.


"זה כמו שאמרת", אוסנת מתנדבת להסביר,

"ברגע שגיל מראה לי שאכפת לו מהזמן הפרטי שלי והוא באמת מאפשר לי את זה בקטע אמיתי, זה מוסיף המון.

זה לא הקטע של לישון עוד שעה בבוקר או הציור עצמו או הטלפון שלי עם אמא שלי שאני כל כך אוהבת לדבר איתה.

זה מה שעומד מאחורי זה, מבחינתי.

זה מה שחיפשתי כל הזמן, שאני ארגיש שגיל רואה אותי, שאכפת לו, שהוא רוצה שיהיה לי טוב",

היא מניחה יד על החזה של גיל ומנשקת אותו על השפתיים.


"מהמם!", אני מכריז בקול רם על הישג נוסף מצידם.

"גם אתה מרגיש ככה, גיל? שאוסנת רואה אותך? שאכפת לה מהזמן הפרטי שלך?"

"כן. זה מדהים כמה אפשר לסדר את הדברים כשפשוט מדברים עליהם,

כשכל אחד אומר מה הוא רוצה ומה הוא צריך ואנחנו באמת עושים מאמץ אמיתי לאפשר את זה ולהכניס את זה בתור משהו לגיטימי בתוך היום שלנו."


[אני מרגיש שהוא מבסוט חלקית, לא לגמרי.

יש שם 'אבל' שמעיד על כך שיש כאן הישג חלקי, לא מושלם]

"אבל…", גיל מתחיל פסקה חדשה ואוסנת מתרחקת מעט כאילו מחפשת זוית טובה יותר

לשמוע את ההמשך.

"העניין של הסקס עדיין לא הסתדר כמו שצריך. אני לא יודע למה, אבל אנחנו עדיין לא…"