• אסף דולינגר

גיל ואוסנת ייעוץ זוגי פגישה #16 | 01.10.2020

הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים. הסיפור עצמו אמיתי.

זום.


הכוכב של שבעת החודשים האחרונים,

מאז שהקורונה דילגה אל תוך החיים שלנו בקלילות והשיגה אחיזה הולכת ומתהדקת בחיים היומיומיים שלנו.


אז גם אנחנו עשינו את הפגישה השבועית שלנו בזום.


לגיל זה היה קצת מוזר בהתחלה, לאוסנת פחות, לי בכלל לא,

היות ואני מעביר טיפולים והרצאות בזום כבר הרבה מאוד זמן ואני יודע, כעובדה,

שאפשר להגיע לרמת אפקטיביות גבוהה מאוד בטיפול גם כשזה מבעד למסך המחשב או הטלפון.


"איך אתם שורדים את הסגר והיעדר המסגרות?", אני פותח.

"קשה. ממש קשה", גיל עונה בשיא הכנות.

"הילדים דורשים המון תשומת לב. זה ממש התעסקות איתם מסביב לשעון.

מזל שאין לנו את הלמידה מרחוק כי הם עדיין קטנים.

אני שומע מחברים על איזה סיוט זה. מזל!"


"כן, אני לגמרי שומע מה אתה אומר.

לי בעצמי יש שתי בנות, בכיתה ו' ו-ב' ואני יודע מניסיון אישי,

לא רק מההורים שאני מדריך, כמה זה מאתגר ודורש המון סבלנות, זמן והשקעה",

אני מצטרף אליו בשיא האמפתיה שלי.


"ובתוך כל זה אמרת לנו לדאוג לזמן איכות זוגי…", הוא זורק בווליום הולך ויורד,

כמו תלמיד שלא מרוצה מהאיכות של שיעורי הבית שלו.

"זה נשמע כאילו הטלתי עליכם עונש?",

אני אומר-שואל, מנסה לרדת לסוף דעתו.


"לא, חס ושלום!", הוא מזדעק,

"אנחנו דווקא חייבים שמישהו יגיד לנו להכניס את זה לתוך הלו"ז שלנו!

זה ממש לא זה"


"אז מה זה כן? נסה להסביר איפה הקושי, מה האתגר הכי גדול שלכם,

בהקשר הזה של יצירת זמן איכות זוגי,

בתוך כל הבלאגן של התקופה הזאת…"


"זה היה נראה לי השבוע כאילו לאוסנת היה אכפת הרבה יותר לעשות זמן איכות אישי עם עצמה מאשר איתי."


"מה? חצוף! עוד פעם אתה מתחיל איתי?

אה, אתה מתכוון לציור שלי? מה, אתה לא יכול לפרגן קצת?", אוסנת עולה להתקפה.

"הציור, הטלפונים שלא נגמרים עם אמא שלך ואחותך. על מה יש לכן לדבר כל כך הרבה?

את יודעת מה? ספרי לאסף, נראה מה הוא יגיד על זה, סבבה?", גיל מנסה להעביר משקל ואחריות ממנו אליי, מקווה / מאמין שאני אצדיק אותו במה שאוסנת תתאר עוד מעט.


לגיטימי מהצד שלו, לקוות שהמטפל הזוגי שלהם יצדד מדי פעם בדברים שהוא אומר או עושה.

זה באמת יכול לקרות, בסיטואציות מסוימות ובהקשרים מסוימים.

לא ממקום של בורר או שופט.

אני לא זה ולא זה.

אני מהסנגוריה הציבורית של הטיפול הזוגי.

של שניהם.

לטובת שניהם.

לטובת הזוגיות שלהם.

אני כאן כדי להראות להם דברים

שהם לא מצליחים לראות לבד,

לשקף להם איך זה נראה בצד השני,

לקרב אותם לאמצע במקום להתחפר בעמדות-קצה, כמו שקורה הרבה פעמים בין בני זוג.


גיל בעצם מזמין אותי, בלי לדעת או להתכוון, לדבר איתם על נושא לא פחות חשוב מזמן איכות זוגי.

זמן איכות אישי של כל אחד מהם עם עצמו ועבור עצמו.

לשם זה הולך, מה שהוא אמר על הציור והטלפונים של אוסנת.

זה ברור.

וזה נושא מאוד חשוב, שהיה לי ברור שיעלה בטיפול, אז הנה ממש עוד כמה דקות אנחנו נעשה סדר גם שם.


"סבבה.

אז השבוע באמת השתדלנו מאוד למצוא את הזמן, את הכוח, את הסבלנות, לעשות זמן איכות.

השתדלנו. לא תמיד הצלחנו.

ואני החלטתי, בלי קשר, לנצל את העודף המטורף של זמן שנהייה לנו,

עכשיו שאי אפשר ללכת לשום מקום, כדי לעשות סדר בכל מיני ארונות, בבוידעם,

כל מיני דברים שאתה שם באיזה מקום ושוכח מהם, אתה יודע…"


"כן, זמנים כאלה הם לגמרי הזדמנות מצוינת לעשות סדר…", אני זורם עם האפקטיביות שלה

וחושב לרגע על כמה דברים שאני רוצה לתרום / להיפטר מהם בעצמי.

"נכון? סבבה. אז באחד הארונות מצאתי

את כל הדברים שקשורים בציור שלי.

פעם הייתי בחוג ציור,

הייתי הולכת כל שבוע.

אז יש לי קנבסים וצבעי אקריל ומכחולים והכל.

וכבר ממש מזמן לא ציירתי",

היא עוצרת, מנסה לחוש את האווירה בחדר לפני שהיא ממשיכה.


"ומה זה עשה לך, למצוא את כל הדברים האלה?",

אני שואל בעיקר כדי שהיא תסביר לעצמה ולגיל בקול רם מה הציור בשבילה.

"התרגשתי, אסף. אשכרה התרגשתי. זה הזכיר לי כמה אני אוהבת לצייר

וכמה אני מתגעגעת לזה", אמרה עם ברק בעיניים.


"אז מה עשית עם זה?", אני מנסה להבין אם היא נתנה לגעגוע הזה ביטוי מוחשי.

"מה עשתה עם זה?", גיל מתפרץ,

"התחילה לצייר חצי יום ובחצי השני היא בטלפון עם אמא שלה ואחותה."

"מה כואב לך???", אוסנת מאדימה,

"אתה לא יכול לראות אותי עושה משהו בשביל עצמי?"


"גיל, מה באמת מפריע לך בזה שאוסנת חזרה למשהו שהיא כל כך אוהבת לעשות?",

אני מאלץ אותו לחפור עמוק יותר ולשים את הדברים על השולחן.

"זה גם בא על חשבון ההתעסקות עם הילדים.

אני נמצא איתם הרבה יותר כדי שהיא תוכל לצייר,

וגם על חשבון הזמן שלנו יחד."


"אז מה שאתה בעצם מנסה להגיד לאוסנת

זה שאתה מרגיש שהיא מעדיפה את הזמן שלה עם עצמה

על פני הזמן שלה עם הילדים ואיתך?", אני משקף לו כדי להשאיר אותו ברמת הרגש,

ברמה של מה זה עושה לו.

"כן! לגמרי!"

"וזה גורם לך להרגיש מה?"

"תסכול. כעס. עלבון, אפילו", גיל מוציא רגשות שאוסנת לא היתה מודעת אליהם בכלל

בהקשר הזה.

"אחלה. לא הרגשות האלה שאתה מרגיש,

אלא עצם זה שאתה מסוגל לשתף ולהגיד מה יושב עליך.

כשאנחנו לא מרוצים ממשהו בתוך הזוגיות שלנו, כשמשהו לא עובד לנו,

כשמשהו גורם לנו להרגיש לא טוב, כשאנחנו רוצים שמשהו ישתנה,

אנחנו קודם כל מתארים לבן.בת הזוג על מה אנחנו מדברים

(לדוגמה, 'ממי, רציתי לדבר איתך על עניין הציור שלך'),

אחר כך מתארים את הרגש שזה גורם לנו להרגיש,

בלי האשמות, בלי ביקורת, פשוט מתרכזים ברגש שאתה מרגיש בגלל מה שמפריע לך,

ובסוף מעלים בקשה בצורה מכובדת,

שרואה גם את הצרכים והרצונות של הצד השני ולא רק את הצרכים והרצונות שלנו."


"אוקיי…?", גיל מעביר מרוורס לראשון, כדי להיות איתי על זה.

"אז מה היית רוצה לבקש ממנה בהקשר הזה?",

עוברים משלב הרגש לשלב הבקשה מבן.בת הזוג.

"ש…. לא יודע, שלא תגזים, זה הכל", הוא מצמצם את התסכול שלו לכדי בקשה די לגיטימית, אני חייב לומר.


"אוסנת, את מצליחה להבין על מה גיל מדבר?

את יכולה לראות את איך זה גורם לו להרגיש?

את מבינה, מסכימה?", אני בודק איתה שהמסר של גיל עבר אליה.

"כן, אבל אתה יודע, לא ככה הוא אמר לי את זה במהלך השבוע. זה היה יותר עקיצות והקנטות והעלבות".


"אם הוא היה אומר לך את הדברים כמו שהוא אמר אותם עכשיו?

היה מקום לדיון, לשיחה?"

"ברור! זה הכל תלוי איך הוא אומר את זה.

כשהוא יורד עליי על הציור, או כל היום זורק הערות מתחת לשפם,

זה מרגיז, זה פוגע וגם גורם לי לפעמים לעשות דווקא!"


"אתה יכול להבין איך זה מרגיז, פוגע ומעורר אנטגוניזם אצל אוסנת, גיל?"

"כן, עכשיו שהיא אומרת את זה ככה ולא מעליבה אותי בחזרה או מתעלמת ממני. כן."


"אז בואו נדבר על כמה זמן איכות אישי הוא לגיטימי, ולא רק לגיטימי, אפילו קריטי!

זוגיות זה שניים, נכון, אבל זה גם 1+1.

זה אומר שזה לגיטמי שלכל אחד מכם יהיו תחביבים משלו, דברים שאתם אוהבים לעשות לבד, לקרוא, לצייר, לראות סדרה בטלויזיה, לדבר בטלפון עם משפחה, חברים.

לא רק לגיטימי, כמו שאמרתי. הכרחי!

אני מבין איך אתם מרגישים. להיות עם הילדים בבית 24/7, אין מסגרות, אין עבודה, אין קניונים, הצגות, סרטים, ספורט, רוב המקומות סגורים, אתם בבית כמעט כל הזמן.

זה קשה, מתסכל, מעצבן, מבעס.

ואתם מרגישים, הרבה פעמים, שלא עשיתם שום דבר למען עצמכם.

שהזמן שלכם לא קיים.

שהזמן הזה שייך עכשיו לילדים, למטלות הבית, למנהלות, לדברים מעצבנים ופחות כיפים, נכון?"


"אני מתה על זה שאתה מתאר את הדברים בצורה כל כך מדויקת ונכונה", אוסנת מרוצה.

"תודה. בכל מקרה, מה שאני מנסה להגיד לכם, גיל, אוסנת, זה שלצד זמן האיכות הזוגי, שהפצרתי בכם לעשות, חייב להיות גם זמן איכות אישי של כל אחד מכם עם עצמו.

לצייר, לדבר בטלפון, לישון, לשמוע מוזיקה, לקרוא,

לקדם משהו שתמיד רציתם לקדם ואף פעם לא היה לכם את הזמן.

כשאתם תאפשרו את הדברים האלה אחד לשנייה, וזה יגרום לכם לאושר וסיפוק,

כמו שהציור גורם לאוסנת,

יהיה לכם יותר כוח, חשק ורצון לעשות דברים זוגיים, לעשות זמן איכות זוגי,

כמו גם זמן איכות משפחתי, שכולל גם את הילדים".


"מבין לגמרי מה אתה אומר, אסף", אני מרגיש את ה'אבל' מתגבש בהמשך המשפט של גיל,

"אבל היא מגזימה! זה נראה כאילו היא לגמרי מעדיפה לעשות דברים בשביל עצמה ולהיות עם עצמה מאשר איתי."


"אתה צודק, גיל. זמן איכות אישי צריך להיות במינון שמתחשב גם בבן.בת הזוג, בילדים, במטלות הבית, בעוד המון דברים שקורים בתוך זוגיות, בתוך משפחתיות.

זמן איכות אישי צריך להיות משהו שמדברים עליו, שמכניסים אותו ללו"ז המשפחתי.

אתם צריכים להסכים על הזמנים שבהם כל אחד מכם מתעסק בעצמו והשני מחפה עליו עם הילדים, עם המטלות, ופשוט מאפשר את זה."


"מה איתך, גיל? אין לך דברים שהיית רוצה לעשות עבור עצמך? אין לך דברים שהיית רוצה שאוסנת תאפשר לך לעשות עם עצמך?"

"אההה...כן, ברור. הרבה זמן לא התאמנתי, יש לי לפתח את העסק, הרבה זמן לא קראתי…"


את שאר הפגישה בילינו בשיחה על הלו"ז המשפחתי, הזוגי והאישי בשגרה ובקורונה.

דיברנו על איך עושים את זה נכון.

איך גיל ואוסנת עושים את זה נכון,

כי הרי לכל בית מתאים משהו אחר...


על מה הייתם רוצים שנעבוד?