• אסף דולינגר

גיל ואוסנת ייעוץ זוגי פגישה #16 | 01.10.2020

הפרטים האישיים (שמות, גילאים, עיר מגורים ותחום עיסוק) בדויים. הסיפור עצמו אמיתי.

זום.


הכוכב של שבעת החודשים האחרונים,

מאז שהקורונה דילגה אל תוך החיים שלנו בקלילות והשיגה אחיזה הולכת ומתהדקת בחיים היומיומיים שלנו.


אז גם אנחנו עשינו את הפגישה השבועית שלנו בזום.


לגיל זה היה קצת מוזר בהתחלה, לאוסנת פחות, לי בכלל לא,

היות ואני מעביר טיפולים והרצאות בזום כבר הרבה מאוד זמן ואני יודע, כעובדה,

שאפשר להגיע לרמת אפקטיביות גבוהה מאוד בטיפול גם כשזה מבעד למסך המחשב או הטלפון.


"איך אתם שורדים את הסגר והיעדר המסגרות?", אני פותח.

"קשה. ממש קשה", גיל עונה בשיא הכנות.

"הילדים דורשים המון תשומת לב. זה ממש התעסקות איתם מסביב לשעון.

מזל שאין לנו את הלמידה מרחוק כי הם עדיין קטנים.

אני שומע מחברים על איזה סיוט זה. מזל!"


"כן, אני לגמרי שומע מה אתה אומר.

לי בעצמי יש שתי בנות, בכיתה ו' ו-ב' ואני יודע מניסיון אישי,

לא רק מההורים שאני מדריך, כמה זה מאתגר ודורש המון סבלנות, זמן והשקעה",

אני מצטרף אליו בשיא האמפתיה שלי.


"ובתוך כל זה אמרת לנו לדאוג לזמן איכות זוגי…", הוא זורק בווליום הולך ויורד,

כמו תלמיד שלא מרוצה מהאיכות של שיעורי הבית שלו.

"זה נשמע כאילו הטלתי עליכם עונש?",

אני אומר-שואל, מנסה לרדת לסוף דעתו.


"לא, חס ושלום!", הוא מזדעק,

"אנחנו דווקא חייבים שמישהו יגיד לנו להכניס את זה לתוך הלו"ז שלנו!

זה ממש לא זה"


"אז מה זה כן? נסה להסביר איפה הקושי, מה האתגר הכי גדול שלכם,

בהקשר הזה של יצירת זמן איכות זוגי,

בתוך כל הבלאגן של התקופה הזאת…"


"זה היה נראה לי השבוע כאילו לאוסנת היה אכפת הרבה יותר לעשות זמן איכות אישי עם עצמה מאשר איתי."


"מה? חצוף! עוד פעם אתה מתחיל איתי?

אה, אתה מתכוון לציור שלי? מה, אתה לא יכול לפרגן קצת?", אוסנת עולה להתקפה.

"הציור, הטלפונים שלא נגמרים עם אמא שלך ואחותך. על מה יש לכן לדבר כל כך הרבה?

את יודעת מה? ספרי לאסף, נראה מה הוא יגיד על זה, סבבה?", גיל מנסה להעביר משקל ואחריות ממנו אליי, מקווה / מאמין שאני אצדיק אותו במה שאוסנת תתאר עוד מעט.


לגיטימי מהצד שלו, לקוות שהמטפל הזוגי שלהם יצדד מדי פעם בדברים שהוא אומר או עושה.

זה באמת יכול לקרות, בסיטואציות מסוימות ובהקשרים מסוימים.

לא ממקום של בורר או שופט.

אני לא זה ולא זה.

אני מהסנגוריה הציבורית של הטיפול הזוגי.

של שניהם.

לטובת שניהם.

לטובת הזוגיות שלהם.

אני כאן כדי להראות להם דברים

שהם לא מצליחים לראות לבד,

לשקף להם איך זה נראה בצד השני,

לקרב אותם לאמצע במקום להתחפר בעמדות-קצה, כמו שקורה הרבה פעמים בין בני זוג.


גיל בעצם מזמין אותי, בלי לדעת או להתכוון, לדבר איתם על נושא לא פחות חשוב מזמן איכות זוגי.

זמן איכות אישי של כל אחד מהם עם עצמו ועבור עצמו.

לשם זה הולך, מה שהוא אמר על הציור והטלפונים של אוסנת.

זה ברור.

וזה נושא מאוד חשוב, שהיה לי ברור שיעלה בטיפול, אז הנה ממש עוד כמה דקות אנחנו נעשה סדר גם שם.


"סבבה.

אז השבוע באמת השתדלנו מאוד למצוא את הזמן, את הכוח, את הסבלנות, לעשות זמן איכות.

השתדלנו. לא תמיד הצלחנו.

ואני החלטתי, בלי קשר, לנצל את העודף המטורף של זמן שנהייה לנו,

עכשיו שאי אפשר ללכת לשום מקום, כדי לעשות סדר בכל מיני ארונות, בבוידעם,

כל מיני דברים שאתה שם באיזה מקום ושוכח מהם, אתה יודע…"


"כן, זמנים כאלה הם לגמרי הזדמנות מצוינת לעשות סדר…", אני זורם עם האפקטיביות שלה

וחושב לרגע על כמה דברים שאני רוצה לתרום / להיפטר מהם בעצמי.