איפה אני בתוך הזוגיות שלי?

איפה אני בתוך הזוגיות שלי?

זאת שאלה שלא הרבה שואלים את עצמם עד שהם מרגישים שהם נחנקים,

שה"אני" שלהם נעלם בתוך ה"אנחנו", שהם על הקצה,

שהם צריכים אוויר דחוף אחרת יהיה כאן פיצוץ חבל על הזמן.

הרי בשלבים הראשונים של הזוגיות אנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל הצד השני.

גברים מוותרים על ערב הפוקר של יום חמישי, או על ליגת אלופות שהם היו רואים בקנאות עם חברים כל שלישי ורביעי ורק אלוהים יכל אולי לגרום להם לוותר על זה, נכון?

גם נשים מוותרות על תחביבים, כושר או על שיחות טלפון ארוכות עם אמא, אחות או החברה הכי טובה, כדי שזה לא יפגע בזמן המוגבל שיש להם עם בן.בת הזוג.

ואז, כשהזוגיות מתקדמת, ובמיוחד אחרי שיש ילדים, פתאום אחד הצדדים, או שניהם,

מתחילים להרגיש פראיירים:

"אני לא מוותר יותר על ערב פוקר", או "ליגת אלופות זה חשוב לי. גמרתי לוותר על זה!"

והאישה יכולה להגיד "שיתפוצץ, אני עכשיו מדברת עם אמא שלי. זה הזמן שלי. שיתמודד."

אני רוצה להגיד לכם:

אל תוותרו על עצמכם,

אל תפסיקו לעשות מה שעושה לכם טוב,

אל תקריבו את עצמכם ברמה קיצונית.

דברו על זה.

זה לא רק לגיטימי שלכל אחד יהיו תחביבים, עיסוקים, תחומי עניין שהם רק שלו.ה.

זה אפילו קריטי לזוגיות!

אחרי הכל, זוגיות זה גם 1+1, לא רק 2.